בתור כלבנית טיפולית, מדריכת רכיבה טיפולית ומאלפת כלבי שירות ועובדת עם הרצף ופוגשת קשת מאוד רחבה, חלק גדול מעבודתי הוא עם בוגרים על הרצף בעלי צורכי תמיכה גבוהים ובינוניים.

למדתי ועבדתי בתחום באירופה 10 שנים, ואני מקדישה את עבודתי המעשית בדרישות מהחיה בעבודה עם ילדים ומבוגרים בעלי צרכי תמיכה גבוהים בבניית הקשר עם החיה ובניית כלבים וסוסים מאוזנים ויציבים.

אנחנו כאנשי מקצוע עומדים מול קונפליקטים יומיומיים, כגון: מה נכון למטופל? מה תהיה השפעת האינטראקציה? האם שווה לנסות? האם המטופל מעוניין בפעילות?

פה נכנסות החיות שלנו לתמונה, אשר ניזונות מאנרגית הסביבה שלהן, מתקשרות בצורה כל כך שונה מבני האדם ובכל זאת מזהות סממני תקשורת אנושיים.
בעלי החיים בטיפול הם המתווך, המלמד והממריץ, הם בדרך כלל יודעים טוב מאיתנו, המטפלים, את התשובות ואת הדרך. תפקידנו כמטפלים הוא להיות מוכנים להקשיב ולקבל.
כולנו שונים זה מזה, ומטרת הטיפול בעבודה עם אוטיסטים בעלי רמות צריכה גבוהות היא לא "לתקן" או "לשנות" את המטופל, אלא להקשיב ולראות את האדם העומד מולנו, ולתת זמן לקבל ולהכיל את השוני.

בעבודתי עם ילדים בשילוב עם הכלבים הכרתי ילד מדהים שאותו הדרכתי בשילוב עם כלבי, שלג, וכך סיכמתי את ההדרכה עמו:
"זכיתי להדריך אותך במשך פעמיים בשבוע. כשהגעתי לגן, ניגשו אליי ישר והזהירו אותי בכך שאמרו לי: 'הוא ילד קשה, הוא לא מבין, הוא לא יודע, הוא לא כמו כולם'.
אני ראיתי אותך יושב ומסתכל על הפעילות, לא השתתפת ולא דיברת אבל משהו בנוכחות שלך היה שם וכך זה נמשך.
ואני פשוט חיכיתי.
בסוף אחד המפגשים, נשארתי לדבר עם הגננת, והכלב שלג שכב לידי.
פתאום, אני מורידה את העיניים, ורואה אותך עומד לידו ומביט לו בעיניים.
הסתכלתי על שניכם והרגשתי מין קסם מסביב, אנרגיות טובות, וברגע הזה ידעתי שאפשר להתחיל בעבודתנו המשותפת. נפגשנו כול שבוע, במשך שנתיים, אתה, אני ושלג. אחרי חודש, אתה ושלג הפכתם לבלתי נפרדים.
עם שלג עשית הכל – למדת לספור, למדת לתת שמות לצבעים ולבנות משפטים ביחד.
למדנו כול כך הרבה דברים: היו רגעים טובים והיו קשים, היו מרגשים והיו מתסכלים…
ואז הגיע הזמן להיפרד – אולי המשימה הכי קשה. עד לאותו הרגע, כל פרידה משלג הייתה נגמרת בבכי ותסכול.
המשימה האחרונה שלנו הייתה ללמוד להיפרד. זה לא היה פשוט, רציתי ללמד אותך שגם פרידה יכולה להיות חוויה טובה ומעצימה, שהזיכרונות והחוויות יישארו שלנו – שלך, שלי ושל שלג – אך ההצלחות, הכישורים והמיומנויות יכולות להתקיים לא רק עם שלג ואיתי.
תוכל לממש אותן גם בעצמך, ולהיזכר בכל פעם בדרך שעברנו יחד.
גם אני למדתי ממך המון: למדתי ממך להתבונן, למדתי סבלנות, ובעיקר, למדתי על החלק של בעלי החיים בתוך התהליך הטיפולי. תודה על הזכות להיות חלק מהמסע שלך, ובהצלחה בכיתה א', ילד גיבור שלי.

פגשתי אותך במקרה לאחר כמה חודשים ואתה רצת ונתת לי חיבוק, לאורך כול השנתיים שלנו ביחד מעולם לא חיבקת אותי, רק את הכלבים וידעתי שמשהו טוב גדל בך."

אלינור ווגנרט