כלבים ופיזיותרפיה התפתחותית…המסע שלי .

שמי ליאת אשכנזי, נשואה ואם לחמישה.. שלוש בנות מקסימות ושני כלבים מגזע בורדר קולי – סול ואמיגו.

מאז שאני זוכרת את עצמי, בערה בי אהבה גדולה לכלבים והם היוו חלק חשוב בחיי, אך מלבד זאת, עד לפני שנתיים וחצי לא היה לי שום רקע בעולם הכלבני.

כשאני מביטה בשינויים בחיי בשנתיים וחצי האחרונות אני מודה שלעיתים אני מרגישה מובלת ע"י החיים בשביל שאינני יודעת לאן יוביל בסופו של יום, אך לגמרי מרוגשת ומסוקרנת.

מבחינה מקצועית, סיימתי את לימודי 2008 מאז אני עוסקת בתחום הפיזיותרפיה ההתפתחותית.

במסגרת עבודתי אני מטפלת באוכלוסייה עם צרכים מיוחדים. מטופלי נעים בטווח הגילאים שבין חודשיים ועד גילאי ביה"ס המוקדמים. אני מטפלת במגוון רחב של לקויות התפתחותיות שונות החל מעיכוב התפתחותי, איחור התפתחותי, לקויות קוגניטיביות קלות עד בינוניות, תסמונות גנטיות שונות, שיתוק מוחין בתפקוד קל עד בינוני, ילדים עם ASD ועוד..

פיזיותרפיה התפתחותית עוסקת בעיקר בפיתוח המוטוריקה הגסה בקרב ילדים עם קשיים התפתחותיים (ברוב המקרים מולדים) תוך התייחסות לאיכות התנועה, שיווי משקל, גיוון תנועתי ובאופן כללי לשטף התנועתי  וחופש תנועה של הילד, זאת תוך התייחסות למטרות פונקציונליות וגורמים המגבילים את הילד בתפקוד היומיומי שלו.

ידוע לכולם כי קיים קשר הדוק בין ההתפתחות המוטורית לבין ההתפתחות הרגשית של הילדים ולהיפך…על אחת כמה וכמה בקרב ילדים עם צרכים מיוחדים. ילד שמתקדם מבחינה מוטורית, ירכוש בעקבות זאת תחושה של שליטה בעולם, תחושת יכולת, עצמאות, ביטחון עצמי ועוד..

בנוסף להיותי פיזיותרפיסטית, אני בוגרת לימודי כלבנות טיפולית במרכז אופק ומרצה במרכז אופק בנושא הקשר בין כלבנות טיפולית לטיפול בלקויות מוטוריות. כבר מתחילת השנה אני משלבת את סול בעבודתי בחדר הטיפולים במסגרת טיפולים קבוצתיים ופרטניים.

אז איך הכל התחיל? בזכות כלבת בורדר קולי מהממת שנכנסה לחיי במטרה להיות כלבת משפחה,

סול תמיד חיפשה לעבוד, תמיד הייתה קשובה ונהנתה מאוד מתקשורת עם בני אדם ובעיקר ילדים. זה היה נראה כמעט בזבוז להשאיר אותה ימים שלמים בבית ללא תעסוקה.

בתור אשת מקצוע, אני חייבת לשתף אתכם שבמהלך השנים האחרונות אני עוברת המון שינויים פנימיים ותהפוכות מתוך למידה מתמדת מהשטח של צרכי המטופלים וההשפעה שלי על התקדמותם.

במקביל אני ממשיכה ללמוד ולהשתלם, להתעדכן במחקרים עכשוויים והכל מתוך מחשבה אחת…איך אוכל להפוך עבור הילדים הללו את הפיזיותרפיה למשמעותית וחווייתית יותר, איך אוכל לעזור להם להתקדם ולמצות את מלוא הפוטנציאל המוטורי, שינבא את "ההשתתפות" והעצמאות שלהם במהלך חייהם.

זה לא סוד שהאתגר הגדול ביותר במקצוע שלי הוא לקבל שיתוף פעולה אמיתי מהילדים, שלרובם אתגרים רבים נוספים מלבד הנושא המוטורי(ברמה החושית, רגשית, תקשורתית, קוגניטיבית ועוד..)

הפיזיותרפיה יכולה לעיתים להתפרש בקרב הילדים כאקט פולשני מאחר ואנו הפיזיותרפיסטים מניחים את ידנו על גופם ובעצם כך חודרים למרחב האישי שלהם, לרוב ללא רשותם.

לעיתים אנו ממש "תולשים" את הילדים במהלך היום מהמסגרת החינוכית המוכרת להם בציפייה שהם ישתפו איתנו פעולה. אלה מחשבות שמלוות אותי שוב ושוב במהלך עבודתי.

מתביישת לומר שעד לפני מספר שנים זאת הייתה הגישה המקובלת בעולם שלי…"אין ברירה, צריך לעבוד", גם אם זה גובל בבכי במהלך הטיפול כולו…"יש מטרות להשיג עד סוף השנה!!"

אך לשמחתי, העולם שלי, עולם הפיזיותרפיה עבר המון שינויים מבורכים בשנים האחרונות.

הגישות המיושנות התחלפו בגישות התומכות בעידוד המטפלים להתפתח גם בנושא של נפשו ורגשותיו של הילד. נוצרה הבנה שלשם הצלחה בטיפולי הפיזיותרפיה, יש צורך לרתום את הילד ומשפחתו לתהליך, חשוב להשקיע זמן, ככל שיידרש ביצירת קשר חזק ואמון הדדי בין המטפל לילד, אחרת נבלה את רוב זמן הטיפול בבכי ותסכול מצד הילד (שגם ככה חווה תסכולים רבים).

כאן נכנסה לתמונה הכלבנות הטיפולית…

מה שקרה אצלי השנה בחדר הטיפולים היה לא פחות מקסם!!!

מה שסול הצליחה להוציא בחדר הטיפולים, השאיר את אנשי מקצוע שהתלוו אלי אל תוך חדר הטיפולים עם פה פעור וללא מילים. ילדים שלא הוציאו הגה החלו לדבר מילים בודדות במטרה לתקשר עם סול, ילדים שהגיעו לשלב של "מיצוי" טיפולי הפיזיותרפיה חיכו שבוע שלם בציפייה לטיפול שלהם.

הגעתה של סול לחדר הטיפולים הפך ל"מאורע השבוע" מבחינת רוב הילדים.

ילדה עם שיתוק מוחין שלא הסכימה ללכת חודשים, החלה ליזום תנועה במטרה לשחק עם סול וללוות אותה בהליכה ברצועה. סול הפכה לחברת הצוות הפרה-רפואי לכל דבר וגם נכחה בכל הישיבות הכלליות.

והכי חשוב…כשאני יוצאה בהפסקה לחצר הראשית…חבורה של ילדים רצים לעברי עם ידיים פרושות לקבל ממני חיבוק… ללא ספק סול הפכה אותי לכוכבת השכונה!!!!

הנוכחות של סול בחדר הטיפולים חיזקה בצורה מטורפת את הקשר שלי עם הילדים.

כמובן שיש עדיין המון אתגרים, המון שאלות..

בעיקר – איך אני מפיצה את הבשורה, איך אני מקדמת את הכוחות של הכלבנות הטיפולית בעולם הפיזיותרפיה ההתפתחותית .

בשונה למקובל ברחבי העולם המדינה לצערי עדיין אינה מכירה בטיפול הזה, אני יודעת שעוד דרך ארוכה לפנינו, השאר כבר יגיע בהמשך!

---

ליאת אשכנזי

פזיוטרפיסטית, כלבנית טיפולית

חברת צוות מרכז אופק.