כשאנחנו שומעים את המילה "אוטיזם", אנחנו נוהגים לחשוב על שונות נוירולוגית שגורמת לפערים וקשיים תקשורתיים וחברתיים, אך בשיחות עם אוטיסטים בוגרים, רובם מסבירים את הקשיים שלהם במונחים הקשורים לבעיות בוויסות החושי.
אף על פי שרגישות חושית אינה מהווה אחד מהקריטריונים הרשמיים לקבלת אבחנה על הספקטרום האוטיסטי, היא מהווה נדבך חשוב בהבנה של החוויה האוטיסטית.

תארו לכם מציאות בה הנורה החלשה ביותר גורמת לכם לסינוור, והצל החלש ביותר גורם לכם לשפשף את העיניים. עולם בו אתם יכולים לחוש פיזית, בעורכם, כל צליל.
חיים בהם אתם יכולים להריח אנשים ואובייקטים עוד לפני שהם נכנסים לחדר.
חוויה כזו יוצרת עומס משמעותי על מערכת התפיסה, ויכולה ליצור בלבול ואיבוד העצמי בין מתקפת הגירויים.

אחת התיאוריות אשר מסבירות את החוויה האוטיסטית היא תיאוריית הלכידות המרכזית (Central Coherence). לפי התיאוריה, מערכת סינון הגירויים של אוטיסטים נכשלת בתיעדוף והחלשה של גירויים חושיים מהסביבה, כך שהתודעה מקבלת בבת אחת ובכל רגע נתון, מידע חושי רב מהסביבה.
אצל נוירוטיפיקלים (אנשים עם מבנה מוחי וקישוריות רגילים), ישנו תיעדוף של גירויים חושיים מסוימים והחלשה של אחרים, כך שהמידע המגיע לתודעה הוא המידע הרלוונטי להערכה של כל סיטואציה וסיטואציה.
לעומת זאת, אצל אוטיסטים, התיעדוף וההחלשה – הנעשים אצל רובינו באופן אוטומטי ובלתי מודע – לא מתרחשים.

ברגע האמת, אוטיסטים צריכים להגיע להחלטות מושכלות לגבי התנהלותם העצמאית בכל סיטואציה באופן מודע, אך הם מוצפים בגירויים חושיים רבים ונאלצים לנסות ולעשות את הסינון בצורה מודעת. אותו עומס חושי מוביל להצפה, שאת תוצאותיה ניתן לראות, בין היתר, באינטראקציות חברתיות ובהפקה והבנה של תקשורת.

נתון מעניין אשר תומך בתיאוריה הזו – מעבר, כמובן, לדיווחים העצמיים של האוטיסטים (והרי אין חכם כבעל הניסיון…) – הוא העובדה שאוטיסטים לא חווים קשיים תקשורתיים או חברתיים בינם לבין עצמם.
בניגוד לדעה הרווחת, אוטיסטים מצליחים ליצור קשרים חברתיים עמוקים זה עם זה, אינם נמנעים מאינטראקציה ואף רוצים בה.
בסביבה בה העומס החושי נחלש, או מתקבל בהבנה מבן השיח, יכולה להיווצר תקשורת התורמת לשני הצדדים. כמו בכל סוג של תקשורת ויחסים, אמפתיה היא מילת המפתח.

דנה וילקר