הרי הכל בסוף מסתכם בדבר אחד –

הכלב הטיפולי שלי.

הכלב שאני צריכה לבחור מתוך שגר שלם, להכשיר אותו להיות הכלב הטיפולי הכי טוב שיכול להיות.

האם אני אבחר גור מתאים? האם הוא יהיה ייצרי מספיק?

חברותי מספיק? האם אני מספיק טובה כדי להכשיר אותו..?

הלחץ בשלב בחירת הגור היה עצום,

איזה גזע? זכר/ נקבה?

איזה גור אני מחפשת –הכי ייצרי? הכי חברותי?

בעל הביטחון עצמי הכי גבוהה?

החלטתי בסופו של דבר ללכת על בורדר קולי, זכר.

מצאתי המלטה שמתאימה בתאריכים, פגשתי את ההורים וידעתי שזאת ההמלטה המתאימה.

אז למה בורדר?

הם מתאימים לעבודה עם מספר רב של אוכלוסיות, אתלטיים ואוהבים אתגרים.
ובסופו של יום כשעצמתי עיניים ודמיינתי את עצמי בעוד שנה, ראיתי בורדר קולי לצידי..

אחרי ציפייה של חודשים, הגיע הרגע שלו חיכנו- יום בחירת הגורים.

הייתה בחירה 2 מתוך 4 זכרים, ושם הוא היה, גורון פצפון, לא עזב את הצעצוע חבל לשנייה.

עברנו גור גור למבחן גורים, בדקנו כמה הגורים חברותיים, אמיצים, יצריים,

הזכר הראשון נבחר ואז הגיע תורי..
עמדתי שם, הסתכלתי על 3 הזכרים שנותרו, התלבטות קשה הם כולם היו מדהימים,

אבל מי מהם יהיה ה-אחד שלי.

ואז לרגע, אחד הגורים נעצר והסתכל עלי לשבריר שנייה וחזר לצעצוע ואז ידעתי שהוא שלי, צ'ארלי שלי.

אחרי שבוע צ'ארלי הגיע אלי לראשונה,

גוש פרווה קטן שעכשיו תלוי בי לכל דבר, ובאותו יום המסע שלנו התחיל.

הימים הראשונים לא היו קלים, לילות ללא שינה, בכי, קקי ופיפי אבל אחרי שבוע זה
מרגיש כאילו החיים שלנו תמיד נראו ככה ומי בכלל זוכר מה היה לפני…

התחלנו שיעורים עם ענת שושני, ראש תחום הכלבנות הטיפולית במרכז אופק, הדרישה הייתה גבוהה, לעבוד על ייצר, ללמד להחזיר כדור..

אויי כמה  תסכול חווינו.. הוא לא מקשיב לי..

המחשבות של האם אני טובה מספיק ממשיכות להדהד..

אבל ענת תמיד שם, מזכירה לנו לא לוותר ועוזרת.

היינו קבוצה מאוד מלוכדת, קבוצת תמיכה, נכנסים לבור התסכול –

ויוצאים ממנו חזקים יותר – ביחד עזרנו להרים זה את זה חזרה.

 

הימים עברו ואני וצ'ארלי למדנו להכיר את החוזקות והחולשות אחד של השנייה,
וביחד מצאנו את הדרך לעבוד יחד ולהשתפר.

סיימנו את ההכשרה ועברנו בהצלחה את המבחן הסיום המעשי,

היום אנחנו בשטח, צוברים נסיון כמה שניתן

ועובדים עם מגוון אוכלוסיות ילדים וקשישים גם יחד.

בכל מפגש שאנחנו מעבירים אני נדהמת מחדש מהכוח שיש לכלבים-

איך בזכות צ'ארלי, הכלב הטיפולי, אדם פגוע נפש בעל חרדה חברתית גבוהה מצליח להזדקף,

לצאת מהמקום הבטוח שלו, ולהגיד בקול "צ'ארלי אלי!"

נכון, הוא לא צעק, וצ'ארלי כנראה גם לא שמע אותו, אבל מבט אחד ביני לבינו וצ'ארלי ידע בדיוק מה עליו לעשות..

 

אני חושבת שלמדתי על עצמי בתהליך הזה יותר ממה שלמדתי כל חיי,

הכלבים הם השיקוף הכי כן ואמיתי שיכול להיות, להם אי אפשר לשקר..

למדתי לעשות הכל בכיף ובלי תסכול- כי כשאני מתוסכלת כך גם צ'ארלי,
למדתי להעריך את הדברים הקטנים, את ההצלחות הקטנות שאנחנו חווים ומשם מגיעים למטרה.

אז האם אני טובה מספיק? כן. אני טובה מספיק ואף יותר.

כשרוצים משהו, צריך לעבוד קשה ולא לוותר. אני זכיתי בכלב מדהים,

שכל מה שהוא רוצה זה שילטפו אותו, ומהגור הקטן שלא הסכים להחזיר לי כלום

הוא הפך לבורדר שיעשה הכל בשביל כדור!

העבודה הקשה השתלמה והיום צ'ארלי הוא הכלב הטיפולי הכי טוב שיכלתי לבקש!
המסע שלנו לא נגמר, יש לנו עוד הרבה על מה לעבוד ולשפר, להמשיך ללמוד,

אבל היום אני כבר יודעת שנוכל לעשות הכל אם רק נרצה,

הרי הכל בסוף מסתכם בדבר אחד- הכלב הטיפולי שלי ואני.

 

מאת: אריאל שפיר, מאלפת כלבים ומדריכת כלבנות טיפולית.